החלטה בתיק רע"ב 601/12

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' טל) בעת"א 33574-03-11 (לא פורסם, 4.1.2012), בו נדחתה עתירתו של המבקש.

1.        המבקש - המיוצג בבקשה דכאן על ידי האגודה לזכויות האזרח - הוא אסיר המרצה החל מיום 12.8.1996 עונש מאסר של 21 שנים בגין עבירות אונס, שוד, חבלה גופנית חמורה ושהייה בלתי חוקית. המבקש נוהג לשלוח לכלי התקשורת מאמרים וכתבות פרי עטו, אלא שלטענתו, דרך טיפולו של המשיב בבקשותיו לפרסם את רשימותיו, מסכלת את יכולתו לממש את חופש הביטוי שלו.

           על כך עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בעע"א 5864/06 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 7.12.2006), שם הגיעו הצדדים להסדר לפיו ניתנה הסכמתו של המשיב לטפל בבקשותיו של המבקש בתוך 10 ימים מהגעת הבקשה לדובר השב"ס; ובעע"א 2665/08 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 16.12.2008), בו אמנם נדחתה עתירתו של המבקש, אך בית המשפט הורה למשיב לדאוג לכך שהעיכובים בטיפול בבקשות המשיב לא יישנו. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"ב 10888/08 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר(לא פורסם, 3.2.2009)). כן נדחו שלוש תביעות שהגיש המבקש לבית המשפט לתביעות קטנות בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב כך שנשללה ממנו האפשרות לפרסום הכתבות פרי עטו (ת"ק 36637-01-10 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 21.9.2010); ת"ק 7460-09-09 (לא פורסם, 15.11.2010); ת"ק 12293-10-10 (לא פורסם, 19.12.2011).

           אלא שטיפולו של המשיב בבקשותיו של המבקש עדיין לא השביע את רצונו, ועל כך נסבה העתירה נשוא בקשה זו. במסגרת העתירה נתבקשו ארבעה סעדים: כי המשיב יחויב לטפל בפניות המבקש לפרסום רשימותיו בתוך 10 ימים מיום פנייתו; כי המשיב יתן הנמקה מפורטת במקרה של פסילת רשימה או חלקים ממנה; כי המשיב יתיר למבקש לשלוח בעצמו כתבים שאושרו לפרסום; וכי יתוקן סעיף 3 לפקודת הנציבות 04.42.01, שעניינו "ראיונות אסירים לכלי התקשורת" הקובע כי בקשות אסירים לפרסום כתבה יועברו למפקד בית הסוהר, שיחווה דעתו לעניין הבקשה, ואז לדובר השב"ס, המחויב להשיב לאסיר תוך 10 ימים מיום העברת הפנייה אליו. לטענתו של המבקש, מאחר שטיפולו של מפקד בית הסוהר בבקשה אינו תחום בזמן, משך הטיפול בבקשה מתארך עד מאוד, כך שהרשימות שברצונו לפרסם כבר אינן רלוונטיות.

2.        בית משפט קמא דחה את עתירתו של המבקש. בפסק הדין נקבע כי הטיפול בבקשה לאישור כתבה לפרסום מחייב בדיקה יסודית, ולצורך כך פרק זמן של 10 ימים הוא סביר, ולעתים אף קצר מדי. עם זאת, בית המשפט העיר "כי יש מקום לתחום את הזמן שחולף מאז הגשת הבקשה לפרסום הכתבה ע"י האסיר לגורם המוסמך בבית הסוהר בו הוא נמצא [...] ועד הגעתה לדובר שב"ס" (פסקה 11 לפסק הדין). שנית, נדחתה בקשת המבקש ליתן הנמקה מפורטת של החלטה הפוסלת רשימה שנכתבה על ידי המבקש, הן מאחר שחובה כזו עשויה לעכב עוד יותר את הטיפול בבקשותיו, והן מאחר שההחלטה מציינת את עילת הפסילה, כך שפירוט ההנמקה יכול להימסר בהמשך, ככל שהמבקש ירצה להשיג על החלטותיו של המשיב. לבסוף, נדחתה בקשת המבקש לשלוח בעצמו לכלי התקשורת את הכתבות שאושרו, כדי לא לפגוע ביכולתו של המשיב לפקח על פעולותיו של המבקש. בית המשפט הורה על הסדר לפיו יעודכן המבקש על המשלוח ופרטיו, וככל שהוא מבקש לשלוח את הכתבה בדואר רשום על חשבונו, יימסר לו אישור מסירה בצירוף הכתבה כפי שנשלחה לפרסום. סיכומם של דברים, שבית המשפט דחה את ארבעת הסעדים להם עתר המבקש.

3.        על כך נסבה הבקשה שלפני. המבקש טען כי הבקשה מעוררת שאלות עקרוניות הנוגעות לחופש הביטוי של אסיר בבית הכלא. נטען כי המשיב הפר את התחייבותו בעע"א 5864/06 לטפל בבקשות לפרסום מאמרים תוך 10 ימים מיום הגשתם, ולמעשה, אף האריך את התקופה ללא הגבלת זמן, באשר 10 הימים נספרים מרגע העברת המאמר לידי דובר השב"ס. עוד נטען כי לא די בציון העילה הכללית לפסילת המאמר וכי חובת ההנמקה חלה על המשיב כרשות ציבורית. המבקש הלין על כך שבמסגרת ההסדר שנקבע על ידי בית משפט קמא לגבי משלוח הכתבות שאושרו ליעדן, בית המשפט לא דחה מספר טענות שהעלה המשיב, כמו הטענה כי משלוח כתבות ישירות על ידי האסיר עלולה לגרום לפרסום שאינו מבוקר.

4.        דין הבקשה להידחות.

           כידוע, רשות ערעור על עתירת אסיר ניתנת במשורה, במקרים בהם הבקשה מגלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 2669/10 רווח נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנצינגר (לא פורסם, 29.4.2010)). לצד גישה זו, אנו מוצאים גישה מרחיבה לגבי מתן רשות ערעור כאשר העתירה נסבה על "החלטה מינהלית" ולא על "החלטה שיפוטית" של גוף מעין-שיפוטי כמו ועדת שחרורים (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, בפסקה 3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (לא פורסם,11.3.2009); רע"ב 1460/11 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר, בפסקה 6 לפסק דיני (לא פורסם, 12.6.2011); רע"ב 6687/09 אביטל נ' שירות בתי הסוהר, בפסקה י"א להחלטתו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 24.8.2009)).

           לצורך הבקשה דכאן, ומבלי לקבוע מסמרות, אני נכון לאחוז בגישה המרחיבה. אני אף נכון להניח כי הבקשה מגלה, ולו בחלק מהסעדים המבוקשים, עניין החורג מעניינו של הפרטני של המבקש. למרות זאת, לא מצאתי כי יש מקום ליתן רשות ערעור במקרה דנן, ואנמק את מסקנתי.

5.        הבקשה עוסקת באופן הטיפול של המשיב במאמרים או ברשימות שהמבקש מבקש לפרסם בכלי תקשורת כאלה ואחרים. הנושא של חופש הביטוי הנתון לאסיר בין כתלי בית הסוהר והעברת כתבים של אסיר לפרסום בכלי התקשורת כבר נתבררה בפסק הדין המקיף שניתן בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136 (1996) (להלן: עניין גולן). בפסק הדין נדון בהרחבה האיזון בין זכות האסיר לחופש ביטוי לבין האינטרסים הנוגדים כגון ביטחון המדינה, שלום הציבור, ושמירת הסדר והמשמעת בין כתלי בית הסוהר לרבות שמירה על זכויותיהם ושלומם של אנשי סגל ואסירים ואחרים (ראו גם רע"ב 5493/06 פלד נ' שרות בתי הסוהר(לא פורסם, 12.10.2010) שם אושר האיסור על הכנסת חומר פורנוגרפי לבתי הסוהר). במישור העקרוני נקבע בעניין גולן כי רצונו של האסיר לפרסם את כתביו, כפוף לביקורתו של המשיב, הרשאי ואף חייב לבדוק מכתבים של האסירים לגורמי חוץ:

"המשיב אינו מצופה ואינו צריך לסמוך על דברתו של המערער. בידו סמכות ברורה - ואין לפנינו חולקין על תקפות סמכותו - לבדוק ולבקר את כתבותיו של המערער, ואם ימצא כי תוכנה של כתבה כלשהי מקים חשש בדרגה של ודאות קרובה לפגיעה בסדר או במשמעת, בידו לעכב את הכתבה ולא להתיר את שיגורה. המשיב אומר, כי מטלה זו חורגת מגדר תפקידיו וכי, באופן מעשי, אין בידו למלאה. אינני סבור כי המשיב רשאי להישמע בטענה שבדיקת הכתבות חורגת מגדר תפקידיו, שכן הסמכות הנתונה למשיב בתקנה 33 לתקנות בתי הסוהר - 'לפתוח ולבדוק כל מכתב וכל מסמך אחר של אסיר' - מעידה עליו כי תפקידו כולל גם בדיקת כתבות כאלה" (שם, עמ' 165).

           עקרון חופש הביטוי של האסיר מצא מקומו גם בפקודת נציבות בתי הסוהר מס' 4.42.01 הנפתחת בסעיף 1א במילים "חופש הביטוי נמנה עם חירויות היסוד של האדם בישראל לרבות בעת היותו במאסר".

6.        המקרה שלפנינו עניינו ביישום הטכני של הקווים המנחים שנקבעו בעניין גולן. אכן, אין להקל ראש גם בנושאים "טכניים", באשר לא סגי בהכרה כללית בעקרון חופש הביטוי של האסיר, אלא יש לאפשר יישומו של העיקרון מבלי לרוקנו מתוכן על ידי העמדת מכשולים וחסמים בפני האסיר. אלא, שכפי שעולה מתגובת המשיב, אך לאחרונה בוטלה פקודת הנציבות 4.42.01 הנ"ל וכיום מתקיימת עבודת מטה לגיבוש מתווה לטיפול בבקשות אסירים כגון דא, כך שיש לאפשר למשיב להשלים ולמצות את מלאכתו. די בטעם זה כשלעצמו כדי לדחות את הבקשה.

7.        בכפוף לכך, אעיר בקצרה מספר הערות לגבי הנושאים שהועלו על ידי המבקש:

           א.      פסק הדין המוסכם שניתן בעע"א 5864/06 לא תחם ל-10 ימים את פרק הזמן הכולל לטיפול בבקשות המבקש. פסק הדין המוסכם משקף את סעיף 3ה לפקודת הנציבות 4.42.01 הקובע כי "החלטת דובר שב"ס תועבר לאסיר באמצעות מפקדת היחידה בתוך 10 ימים מיום הגעת הפנייה לדובר שב"ס". ברי כי פעולות הביקורת הנדרשות לצורך פרסום כתבת אסיר מצריכות פרק זמן סביר לאיסוף נתונים ומתן תגובה מהנוגעים בדבר או מהעלולים להיפגע עקב הכתבה (כך, לעיתים יש צורך לקבל התייחסות השב"כ או מודיעין השב"ס, תגובה של אנשי סגל שנזכרו בכתבה ועוד). במיוחד נכונים הדברים לכתבות ורשימות המעוררות ב"ודאות קרובה" חשש כי יהא בהן כדי להלהיט יצרים, להסית לפגיעה באחרים או לפגוע בסדר ובמשמעת נוכח תנאי המתח השוררים בין כתלי הכלא (השוו בג"ץ 543/76 פרנקל נ' שב"ס, פ"ד לב(2) 207 (1978)). אף ניתן להבין כי יש מצבים בהם יהא מוצדק להאריך את פרק הזמן הכולל הנדרש למתן תשובה.

           עם זאת, קשה להלום מצב לפיו הדובר נדרש ליתן תשובתו תוך 10 ימים מיום קבלת הפנייה אליו, אך המועד להעברת הכתבה לדובר אינו תחום כלל בזמן, שאם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם?

           ב.      מבלי לקבוע מסמרות בנושא היקף חובת ההנמקה, ברי כי ככל שיהא צורך בהנמקה מפורטת יותר לגבי עילת הפסילה, יידרש זמן רב יותר למתן תשובה, כך שמדובר באיזון בין השניים, ואיני נדרש לטענת המשיב לגבי נפקות סעיף (א)(2) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958.

           ג.      אין מקום לטרונייתו של המבקש לגבי ההסדר שנקבע על ידי בית משפט קמא למשלוח כתבות ורשימות שאושרו. ברי כי אין מקום לאשר למבקש לשלוח כתבות פרי עטו ישירות לכלי התקשורת, וכפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, יש לאפשר למשיב לפקח על כך שהכתבה נשלחה לכלי התקשורת כפי שאושרה לפרסום.

           ד.      כחלק ממערך השיקולים בטיפול בפרסומים של אסיר, אני סבור כי ניתן לתת, ולו משקל-מה, לעומס העבודה שהאסיר הספציפי מערים לפתחו של המשיב. מתגובת המשיב נמצאתי למד כי העותר מצריך את המשיב לעסוק תדיר בענייניו, עד כדי טרדנות וטורדנות, מה שמצריך הקצאת משאבים מיוחדים לטיפול בעניינו. העותר מגיש לביקורת כתבות רבות, חלקן נושאות כותרות סנסציוניות ושמא פרובקטיביות (כגון "ניסיון החיסול שכביכול ע"י מפעילי השב"כ בכלא אשל"). העותר הגיש עשרות רבות של עתירות אסיר, שחלקן הגיעו בדרך של בקשות רשות ערעור לשולחנו של בית משפט זה. לא בכדי השופטת פרוקצ'יה ציינה ברע"ב 10888/08 הנ"ל כי המבקש הוא "עותר סדרתי, מערים על בית המשפט העליון בקשות רשות ערעור בלא אבחנה...". (ראו, כרשימה לא ממצה, רע"ב 1220/07 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 9.5.2007); רע"ב 9019/07מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 4.12.2007); רע"ב 3621/08 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 17.10.2008); רע"ב 5942/08 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר(לא פורסם, 11.7.2008); רע"ב 10011/08 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 19.1.2009); רע"ב 4215/08 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 16.4.2009); רע"ב 4738/10 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר(לא פורסם, 16.9.2010)). נוכח זאת, איני משוכנע כי המבקש מייצג את האסיר הטיפוסי, וגם מטעם זה, אין עניינו מתאים למתן רשות ערעור.